המילה "אוננות" מחוברת אצלנו בראש למשהו מאוד מיני, ששייך לגיל ההתבגרות, או לגיל המבוגר, לעיתים גם מול מסך כלשהו.
בגיל הרך, כבר מגיל שנתיים והלאה, קיימת אוננות שהיא אמנם קרויה באותה מילה, אבל היא מסוג שונה לגמרי.
אוננות של ילדים היא למעשה אמצעי הרגעה.
בדיוק כמו מציצת אצבע, מילול של השרוול, או טפיחות קצובות על הגב.
אוננות של ילדים לרוב תיעשה בעזרת חפץ רך כמו בובת פרווה נעימה או שמיכה רכה,
ונוכל לראות אותה לאורך היום, אך בעיקר סביב לקראת שינה או זמן רגיעה.
קודם כל, לוקחים נשימה עמוקה ומבינים שהילד/ה שלך הם בריאים וסקרנים ונפלאים,
וחוקרים את הגוף שלהם, גם בדרך הזו.
אחרי הנשימה, במידה והילד/ה כבר בגיל שיש תובנה (סביב 4 והלאה),
כדאי להגיד משפט כגון "אני רואה שזה ממש ממש נעים לך, וזה מעולה. זה משהו שאנחנו עושים באופן פרטי, כמו קקי או כמו מקלחת, אז לא עושים את זה כאן מול כולם אלא בחדר שלך".
אם אנחנו מזהים שזו דרך ההירגעות העיקרית של הילד.
כשהאוננות נעשית באופן תדיר מאוד, והילד בוחר בה על פני משחק או פעילות אחרת.
מתי עוד נשים לב?
אם הילד בוחר באופן מובהק, למרות שכבר אמרנו לו מספר פעמים, לבצע את האוננות באופן פומבי. במפגש של הגן או בבית של סבא וסבתא בדיוק באמצע הקידוש.
כשזה נעשה באופן הזה אנחנו בעצם מבינים שהאוננות הפכה מאמצעי הרגעה טבעי, לסוג של מאבק כוח, שבעזרתו הילד מפעיל את המבוגר ומקבל דרך זה תשומת לב, ואת המעגל הזה, של כוח-מיניות-תגובה, אנחנו ממש ממש לא רוצים לעודד.
שואלים אותנו עד מתי אוננות היא "נורמלית", והתשובה היא שהרבה פעמים זה יכול להיות גם עד כיתות ג-ד, יש פעמים בהם נראה הפוגה סביב כיתות א'-ב', ולפעמים זה יימשך במינון כזה או אחר עד גיל ההתבגרות.
גם אצל בנות וגם אצל בנים, כל עוד זה נעשה באופן מותאם ולא משבש תפקוד ומשימות חיים אחרות כמו לימודים, חברים ותחביבים, זה נחשב תקין.
חשוב לציין שאוננות פומבית חוזרת ונשנית, למרות שהוצב גבול ברור, עלולה להעיד על פגיעה או חשיפה לתכנים לא מותאמים שמביאה להצפה ואז חשוב להיעזר באיש מקצוע. צוות אל"י כאן לרשותכם.
נערך ע"י מיכל נויפלד, מטפלת אל"י
עו"ס קלינית MSW, מתמחה בטיפול בטראומה
