אז הבנו שצריך לדבר עם ילדים ומתבגרים על מיניות.
ועדיין יש משהו שחוסם אותנו. שמונע מאיתנו לעשות את זה בצורה פתוחה.
אז בואו נדבר על זה. על החסמים האלה שלנו.
לפעמים הם יושבים על משהו קדום מהילדות שלנו, ובבית שגדלנו בו,
שבו אולי לא דיברו איתנו בצורה פתוחה מספיק ולא נתנו מספיק כלים,
(ולא, השיעור ההוא עם השקף והיועצת לא באמת נחשב) ולפעמים, הם יושבים על מקום עמוק יותר, של חווית פגיעה שעברנו בעצמנו,
שיכולה להיות מינורית יותר או פחות, ויכולה גם לצבוע את כל העולם שלנו מאז, ולעצב את מי שאנחנו היום.
ואז בעצם מה שקורה הוא שאנחנו לא פעם פוגשים הורים,שעברו פגיעה בילדות או בהתבגרות,
וחיים עם שעון חול, בציפייה לרגע שהבת או הבן שלהם יעברו את הגיל שבו הם, ההורים, נפגעו.
וזה קשה וקשוח ומתיש ולא מאפשר נשימה.
ואנחנו כאן כדי להגיד,
שדווקא היכולת שלנו לדבר איתם על מיניות, ללמד, להסביר,לייצר משהו אחר שהוא פתוח וישיר,
היא זו שמסייעת גם לפחדים שלנו כהורים להיות קצת יותר נסבלים ואפשריים להתמודדות.
הרי בואו, הסטטיסטיקות לא משקרות, ויש סבירות מעל אפשרית שלפחות חלק מאיתנו כאן חוו משהו. שוב, ברמה כזו או אחרת של פגיעה, זה בכלל לא משנה.
מה שמשנה הוא היכולת שלנו רגע לעבד את זה, ולהצליח לא להעביר את מעגל הקסמים הזה הלאה.
והדיבור הזה, היכולת שלנו כן להתעמת עם זה,ולא לחיות עם שעון חול מאיים מעל הראש, היא זו שיכולה להיות הצוהר.
נערך ע"י מיכל נויפלד, מטפלת אל"י
עו"ס קלינית MSW, מתמחה בטיפול בטראומה
