מאת דנה ארבל, Msw ופסיכותרפיסטית,
מנהלת המרכז האזורי של אל"י
ראשית אני רוצה להודות לכם, אנשי הטיפול והחינוך, שנמצאים בחזית, נלחמים על כל ילד וילדה, מאתרים, מזהים, מקשיבים, ומחזיקים, ועובדים איתנו בשותפות כדי להפסיק את הפוגענות ולהתמודד עם השפעות הטראומה.
מרגש ומשמח להיות כאן, במעמד כזה, שבו קבוצה גדולה של אנשים מתכנסת ונותנת במה לנושא כל כך חשוב, נושא שבעבר המאוד לא רחוק נשאר מאחורי הקלעים...
בשבועות האחרונים נדמה שכולנו חלק ממהפכה חברתית תודעתית והכרתית בנושא הפגיעות המיניות. מהפך הme too שמתקיים דרך הווידויים המתוקשרים, הפרסומים שמגיעים לעמודים הראשונים בחדשות, וה"יציאה מהארון" של נשים וגברים בכל העולם שחולקים את הטראומות שעברו והאופן בו אלו השפיעו על חייהם, והם סוללים את הדרך לאלו שקולם עדיין מושתק ומתלבטים האם להושיט יד לעזרה.
למרות שעל פי הסטטיסטיקה אחת מתוך כל חמש נשים עברה בחייה או תעבור אונס, אחת מ7 הנן נפגעות גילוי עריות ואחת מ3 עברה או תעבור תקיפה מינית כלשהי אנו יודעים שמדי שנה נפתחים אלפים מועטים של תיקים בנוגע לעבריינות מין, שלא לדבר על אחוזי ההרשעות הספורים, וזהו נתון מזערי לעומת אחוזי הפגיעה שאנו משערים שמתקיימים.
החלטנו לייחד את יום העיון היום לנושא ה"הכרה" סביב הפגיעות המיניות ולחלוק ביחד ידע ומחשבות בנושא, היות וההכרה שהיא בסופו של דבר המפתח לריפוי, הינה בעלת איכויות חמקמקות, מאיימות, ועל מנת לפגוש אותה, אנו צריכים לחלוק מסעות טיפולים שלעיתים שאנחנו לא תמיד יודעים מה יעלה בסופם. לעיתים נדמה שאנו נכנסים למנהרות אפלות מבלי לראות את האור הבוקע לתוכן, ונדרשים לשם כך כוחות רבים, שותפות ואומץ.
הפגיעה המינית, מכילה דיאלקטיקות מורכבות וקשות בגלל שהיא מתקיימת במרחב שבין הנסתר לגלוי, בין הספק לוודאי, העיוור לרואה, הלוחש לזועק, והנתפש לבלתי נתפש.
ההכרה בפגיעה תמיד מגיעה עם תג מחיר, הן בעולם הפנימי והן בעולם החיצוני, וכן, אנו צריכים לחתור אליה בעדינות, בסבלנות ובהבנה. אנחנו צריכים תמיד לקחת בחשבון שלהכיר בהתקיימותה של פגיעה מינית משמעו להכיר בחלקיות. להכיר בחלקיות של היכולת של העולם לספק מקום בטוח, פיירי, מסודר וצודק לגדילה שלי. להכיר בחלקיות של עצמי, לפגוש את הקיפאון שלי, ההשתתקות, התמימות, ואי היכולת להגיב. להכיר בפגיעה משמעו להכיר בחלקיות היכולת של האנשים האחראיים עלי לעזור לי, לדעת מה עובר עלי באמת, להגן עלי. להכיר בפגיעה זה לפגוש את החלקיות של ההבנה – למה? איך? והרבה שאלות נוספות שאין עליהן תשובה ונשאלות תדיר בחדרי הטיפול. להכיר בפגיעה זה להכיר בחלקיות של הילדות שלי, במיניות ובהתקשרות שאולי לעולם כבר לא תהיה מה שהייתה אמורה להיות. רק השבוע, בחדר הטיפולים, בפגישתנו הראשונה, ילדה מתוקה ואמיצה בת 9, פרצה בבכי ואמרה לי "בגלל מה שקרה אני יודעת עכשיו דברים שאני לא רוצה לדעת אותם. אני לא רוצה לדעת את כל זה ואני לא יכולה למחוק את זה, ואני מפחדת שמה שאני יודעת יקלקל אותי". ואני מצאתי את עצמי דומעת ביחד איתה מבפנים, וכואבת איתה את המחיר של הידיעה, אבל גם מרגיעה ואומרת אנחנו נבין ביחד את מה שקרה, נעשה סדר בדברים, כך שאולי הם יוכלו להרפות וחושבת שהתפקיד שלי הוא להפוך את הידיעה שלה להכרה, וכשהפער בינהן יצטמצם והסיפור ייכתב מחדש, יהיה יותר קל להמשיך מבלי לחוש מקולקלת.
בחרתי להביא היום סרט שזכור לי מילדותי ועוסק לדעתי כולו בהתמודדות ובקונפליקטים סביב נושא ההכרה בטראומה.
אני זוכרת שכבר כילדה, נפשי נקשרה בסרט הזה, עוד מבלי שהבנתי את המשמעויות המטאפוריות שלו. זהו הקסם האמיתי של סרטי וספרי ילדים. הם פוגשים אותנו במקומות הלא מילוליים ונותנים הזדמנות לעיבוד, לקתרזיס ולהרחבת ההכרה גם ללא הדיבור הקונקרטי. הסרט נושא את השם "הסיפור שאינו נגמר" (בדיוק כשם ספרו של מיכאל אנדה עליו הוא מבוסס) וכבר בשמו הוא מגלם את הסיפור של הטראומה, ובמיוחד זו הלא מעובדת, שאין לה סוף ואנו נושאים אותה לאורך כל חיינו.
במרכז שלנו אנחנו פוגשים הרבה סיפורים שלא נגמרים. סיפורי פגיעה שעוברים לעיתים דורות על גבי דורות, ומבלי שהנפגעים עיבדו אותם, הכירו בהם והוציאו אותם אל האור, הם חוזרים שוב ושוב, משחזרים את עצמם ומבקשים שמישהו יכתוב להם או ישים להם סוף. והמישהו הזה, עבורינו, הוא המטופל. הילד או הילדה המהוססים, הניצבים בדלת המרכז הם ה"אטריו" שלנו, הגיבורים של הסיפור, שנידונו להציל את המשפחה, או המשפחה מהשתלטותו של "הלא כלום", הניתוק, הריקנות, החור השחור, הסודי שלא מדברים עליו בסיפור המשפחתי, שמאיים לפרק את העצמי ולעיתים גם את המשפחה.
בסטיאן, הוא ילד צעיר שהתייתם מאימו. הוא בודד, ובגלל הצער קשה לו להתארגן ולחזור לתפקד כילד נורמטיבי. ואביו ששרוי ביגונו, איש רציונלי מאוד, מאוכזב מבסטיאן, ומנסה להחזיר אותו לתלם באמצעות נזיפות, אך אינו מכיר בצרכים הרגשיים של בנו. כשבסטיאן מספר לו "חלמתי עוד חלום על אמא" האב עונה לו "אנחנו צריכים להמשיך, יש לנו אחריות, ואנחנו לא יכולים לתת למותה של אמא להיות תירוץ עבורינו להפסיק לתפקד".
בדרכו לבית הספר, נערים נטפלים אליו וזורקים אותו לפח הזבל. לאחר שהם רודפים אחריו, הוא מתחבא בחנות ספרים, שם הוא פוגש באיש זקן שקורא בספר ("הסיפור שאינו נגמר"), הזקן עונה שהספר "אינו בטוח". בהתעלמו מאזהרתו של הזקן, בסטיאן שואל את הספר והולך ללימודיו. כאשר הוא מגיע לכיתה הוא מגלה שהוא איחר, ומחליט לעלות לעליית הגג העזובה ולקרוא את הספר.
ובספר תושבי עולם "פנטסיה" מגלים כי כוח מסתורי בשם "הלא-כלום" (The Nothing) מתחיל להשתלט על עולמם ולהעלים חלקים ממנו. על מנת להציל את עולמם הם עושים את דרכם לפגוש את הקיסרית של פנטסיה - ילדה בעצמה - במרומי מגדל-השן ולבקש את עזרתה. לרוע המזל, הקיסרית הילדותית חולה מאוד וחלשה ולכן היא מזמינה לוחם משבט אנשי הערבות בשם "אטריו", שמתגלה כילד קט. אטריו, שהינו ילד קטן שעדיין לא מכיר בעצמו בכוחותיו מתחיל במסעו להצלת הקיסרית ביחד עם סוסו, ארטאקס.
בדרכו, אטריו עובר תחנות רבות שכולן מעין מטאפורות לתחנות שאנו עוברים בתהליכים הטיפוליים של עיבוד הטראומה. אטריו שוקע עם סוס בביצת העצבות וכמעט וטובע בה ומסמנת את הדכאון, ותחושת חוסר האונים המשתלטת בעקבות המפגש עם הטראומה ועם חוסר השליטה והאובדנים הכרוכים בה.
לאורך הסרט אטריו נרדף על ידי יצור אופן שטני - "גמרוק" שנשלח על ידי "הלא כלום". זהו יצור מפחיד, אימתני, בעל איכויות מהפנטות, שמבקש למחוק את המשמעות של הדברים, לנתק בין היצורים השונים בסרט ולעצור את המסע של אטריו. גם את הגמרוק אנו פוגשים לעיתים קרובות בחדר הטיפולים. אנחנו פוגשים את הריקנות שלאחר הפגיעה, את הכלום, האין מילים. המוות הרגשי. אנחנו פוגשים ניתוקים בין דברים שקורים ובין המשמעויות שלהם, בין החוויות והרגשות לאפקט, וגם אנחנו מרגישים את הכלום הזה מאיים להשתלט על הטיפול והופך את השהות המשותפת לחווייה כבדה, קשה, לעיתים כמעט בלתי אפשרית.
כשהכלום הזה נמצא, הזמן משתבש, שעה טיפולית יכולה להיחוות כמו 3 שעות, ואנחנו והמטופלים שלנו מרגישים קצת כמו אטריו, נלחמים על כל מילה, על כל זיק של קשר, על כל אפשרות של הבנה. מנסים להסיר ברכות הגנות, ליצור ביטחון ולמצוא תחושת משמעות. ואנחנו בטיפול, מרגישים את מה שהטראומה עושה, ואת מה שהמטופלים שלנו מרגישים בעולמם. בעקבות הפגיעה, הזמן שלהם התעוות, דקות נחוו כשעות, העולם, שהיה מלא בדברים פשוטים ומובנים, הפך להיות אזור מסוכן שבו יש להתרחק מדברים שמזמנים מפגש עם החוויה, וכך לאט לאט הוא מתחיל להתרוקן, מפסיקים לפגוש חברים, מפסיקים לדבר ולתקשר בחופשיות, מפסיקים לרצות להתקלח כדי לא לפגוש את הגוף, מפסיקים להתלבש יפה כדי שלא יתקרבו אלינו, שלא תיחשף זירת הפשע.
מסעוד חאן, שעסק הרבה בנושא הטראומה מדבר על ההשפעות המצטברות שלה על תפקודי האגו. הוא מסביר כיצד כאשר מתקיימות פעילויות חודרניות שגורמות סבל ושהילד אינו יכול להתמודד איתן, לצורך הגנה מפניהן, מתקיימות דיסוציאציות רבות בעולם הנפשי, היוצרות ניתוק בין מה שארע, והחוויה של העצמי בתוך הסיטואציה, וכך קיים קושי להגיע לאינטגרציה.
הדיסוציאציות האלו, בדמות ה"גמרוק" והלא כלום שהוא משרת שאנו פוגשים בסרט מאפשרים מצד אחד המשך תפקוד ותלות בסביבה, אבל מאידך הם יוצרות ריקון והתפוררות בעולם הפנימי ומקשות על היכולת ליצור קשרי אמון ותלות מיטיבים. חאן מדבר על כך שאנשים שחוו טראומה מצטברת עלולים לראות באובססיביות את הסביבה החיצונית בהקשר של הטראומה ובפנטזיות הקשורות אליה. במצב זה מתקיימת קריסה של עולם הפנטזיה לעולם המציאות. קריסה המזכירה את התערבבות העולמות המתקיימת בסרט. ועל מנת לשרוד קריסה זו יש החזקה בסוג של DOING שמחזיק עוררות ושליטה, או שיש השמטות ונפילה לחוויית אי קיום והאפאטיה.
לשמחתנו, במהלך הסרט, אנחנו פוגשים גם כוחות טובים. מרפאים. בדמותו של פלקור ובדמות שני גמדים זקנים ומיטיבים. פלקור הוא דרקון מזל שמלווה ומציל את אטריו בכל פעם מחדש. דרקון המזל מסמל את הכוחות המכוננים, המיטיביים, מה שסילברמן, פדרון, ון הורן והאריס מכנים "מלאכים בחדר הילדים". האובייקטים המיטיבים שמניעים לריפוי, שמקנים תחושה של קבלה, אלו הקולות השולחים את הילד לצאת למסע ומבטיחים ללוותו בכל מה שיעלה, לקבלו כפי שהוא, ולא לראותו כפגום ומקולקל. הדרקון שהינו סוג של כלב מגודל מסמן את הנאמנות הכלבית, האהבה ללא תנאי, והחום והביטחון שכה הכרחיים במסע אל ההכרה ומקנים את הכוח להילחם בכוחות האופל.
וגם אנו, במסע הטיפולי שלנו מחפשים ביחד עם בני המשפחה את ה"פאלקור" שבהם, האובייקט המיטיב הזה, ומנסים לחבר אותם בחזרה, אחרי המשבר האקוטי שחוו, ההאשמות, הכעסים, האכזבה, למקום האוהב שבהם, המאמין, האופטימי והרואה את הכוחות.
במהלך הסרט אטריו צריך לעבור שני מבחנים. הראשון - חציית הספינקס, שמסוגל להביט לתוך נשמתו של אדם, ואם שוכן בו הפחד, לחסלו. זהו מבחן המעבר הראשון לעבר ההכרה – המוכנות להתבונן. המוכנות לגעת בדברים, מה שאנחנו קוראים לו "לשתף פעולה עם הטיפול". ולא סתם הפחד כאן הוא קיומי – להיהרג על ידי הספינקס. גם בקרב המטופלים שלנו, לדבר, לפתוח משמעו יכולה להיות אובדן רגשי או אפילו קונקרטי של הדמויות המשמעותיות ביותר, ואנחנו בתחילת הטיפול, חייבים להיות ערים לרמות הפחד, הסיכון והקושי להתמסר לתהליך.
המבחן השני הוא שער המראה, שבו על אטריו להתבונן בעצמו האמיתי ללא פחד. המוכנות לגעת בדברים. המוכנות לדבר את הטראומה. כאשר אטריו מתבונן במראה, הוא רואה ילד צעיר שקורא בספר בעליית הגג של בית הספר. המקום הזה, הוא נקודת ההתחלה של ההכרה וההתחברות בין הכוחות הטראומתיים לכוחות המרפאים. הילד הפגוע, פוגש את הילד החזק. וכל זה קורה אחרי שאטריו פוגש את פלקור ושני הגמדים שנראים כמו סבתא וסבא מנחמים ודואגים שמאפשרים את המפגש של שני העולמות.
ושם בסטיאן, הילד הקורא, מבין שהדמות שבסיפור היא אולי הוא, אך הוא עדיין לא בשל להכיר בכך וממשיך הלאה.
בסטיאן ממשיך לקרוא, וקורא על אטריו שמגיע לאוראקל הדרומי, שפניו מתחילות להתפורר. האוראקל אומר לאטריו שכדי להציל את הקיסרית הילדותית יש לקרוא לה בשם חדש. והיחיד שיוכל לעשות זאת זהו ילד שנמצא מחוץ לגבולות ממלכת פנטסיה. הקיסרית החולה, מסמנת את האזור הפצוע, הכואב, המוקד של הטראומה שהפירוק מתרחש סביבו. היא מסמנת את החוויה שאין לה שם. אין לה מילים. מה שאנחנו מכירים גם כnameless dread , אימה שאין לה מילים (ביון).
בשביל להציל את הממלכה, צריך לתת שם לנסיכה, שם לחוויה, ולהפוך את החוויה שאינה ניתנת לתיאור, לחוויה נגישה, שהיא חלק מהסיפור. רק כשהחוויה תתואר ותעובד, אפשר יהיה לכתוב את הסיפור ואף לסיימו.
במהלך הסרט, לאט לאט חברים נוספים של אטריו נלקחים בידי הלא כלום ואנו עדים להתרוקנות ולהתפרקות המאיימת של עולמו. אטריו פוגש את הגמורק, שאינו מזהה אותו ומגלה לו כי הוא "המשרת של הכוח שמאחורי הלא-כלום", הוא מסביר לא כי "הלא-כלום" הוא תוצאתה של אפטיה אנושית וייאוש שמכלים את חלומותיהם ומטרותיהם של בני האדם. וכאן מתחיל מאבק מפחיד בין אטריו להגמרוק שבסופו אטריו מצליח להרוג אותו.
פאלקור מגיע ואוסף את אטריו, ובדרכם ל"מגדל השן" המוגן בו מתגוררת הנסיכה הם מגלים עד כמה "הלא-כלום" התפשט ולא נותר כמעט דבר. כשאטריו ניצב בפני הקיסרית, עצוב כי נכשל במשימתו. הקיסרית מספרת לו כי לא נכשל במשימתו, וכי הוא הביא איתו את הילד האנושי, שהתחמק מבריונים לתוך חנות הספרים, ואשר ליווה את אטריו במהלך כל מסעו.
בנקודה סוערת זו, בסטיאן מתחיל להבין שהוא, הוא הילד, והעולם המתואר הוא למעשה עולמו. ההכרה הזו מבהילה את בסטיאן, אולי בדומה להכרה של המטופלים שלנו בכך שהסיפור הוא הסיפור שלהם. החלקים המנותקים הם החלקים שלהם, והמשך הבריחה מהם, ההפקדה שלהם באחרים, והאימה מפניהם אינה מאפשרת ראייה אינטגרטיבית של עצמם והשלמה.
בסרט, הקיסרית תובעת מבסטיאן לקרוא לה בשם חדש. בסצינה מותחת ומרגשת זו, אנחנו עדים לפירוק, שאינו מאפשר יותר לשום דבר להתקיים. ובסטיאן על אף שמסרב להאמין, רץ לחלון וצועק את שמה החדש.
ואז,
הכל נרגע.
הפירוק פוסק, ולא נותר כמעט מאום מהעולם הקודם. העולם שלפני הטראומה. נותר רק גרגיר חול אחד. אך מגרגיר החול הזה, אפשר ליצור עולם חדש, וחי, ובטוח יותר. ובעולם הזה, בסטיאן יוכל ליצור מחדש את ממלכת פנטסיה. בעולם הזה, בסטיאן, אולי כמו המטופלים שלנו, יוכל להיות כבר הוא עצמו הילד היוצר, המשחק, החולם, והלא כלום יישאר מאחור.
רשימת מקורות (חלקית):
אנדה, מ. (1979). הסיפור שאינו נגמר. הוצאת כנרת זמורה דביר. תרגום: חנה לבנה (2015).
הרמן, ג'. ל.(2003). טראומה והחלמה. ספריית אופקים- עם עובד, ת"א.
זליגמן, צ' ונוה, א' (2016). הנשכחות שאי-אפשר לשכוח: תהליכי זיכרון אצל נפגעי גילוי עריות. שיחות, ל, .142-133
“Angels in the Nursery: The Intergenerational Transmission of Benevolent Parental Influences”. Alicia F. Lieberman, Elena Padron, Patricia Van Horn, and William W. Harris. Infant Mental Health Journal, Vol. 26(6) 504-520 (2005).
Bion W. (1967). Chapter 2 Theory of Thinking. Second Thoughts. London, Heinemann Medical Books.
Fraiberg, Selma, Adelson, Edna and Shapiro, Vivian. 1975. “Ghosts in the Nursery: A Psychoanalytic Approach to the Problems of Impaired Infant-Mother Relationships.” Journal of American Academy of Child Psychiatry, 14(3): 387-421.
Kalsched, D.[1996]. The inner world of trauma: archetypal defenses of personal spirit .Routledge
Khan M.r. (1964) Ego-Distortion , Cumulative Trauma and the role of Reconstruction in Analytic situation. In: The Privacy of the Self. London: Karnac Books (1974)
Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse. (1994). Jody Messler Davies & Mary Gail Frawley, chapter eight, P. 149-166. BasicBooks, A Division of Harper Collins Publishers.
